1

 

   

בתי המשפט

 

א  006775/02

בבית המשפט השלום בירושלים

 

 

 

כבוד השופט שמעון פיינברג- סגן נשיא

לפני:

 

 

 

אייל חדד

בעניין:

התובע

א. בארי

ע"י ב"כ עוה"ד

 

 

נגד

 

 

1. יוסף כהן

2. עיתונות מקומית בע"מ כל העיר

 

הנתבעים

ז. ליאונד ואח'

ע"י ב"כ עוה"ד

 

נגד

 

 

 

יוסף חיים אברהם

 

הצד השלישי

 

 

 

מתייצבים:

 

פסק דין

 

רקע עובדתי

1.         ביום 5 לינואר 2001 התפרסם בעמוד השער של המקומון "כל העיר" (להלן: העיתון), המופץ בירושלים וסביבותיה, תצלום רחב ממדים, אשר במרכזו דמותו של התובע, חייל בנחל החרדי באותה עת, ומתחתיו הכיתוב:

" כהניסטים במדים, חיילי הנח"ל החרדי בישיבת הרעיון היהודי, לקראת הלווית בני-הזוג כהנא". מתחת לתצלום ולכיתוב מופיעה הכותרת הראשית של כתבה בשם "כהנא חי בצה"ל" (להלן: הכתבה) אליה התייחס התצלום ומתחתיה תקציר הכתבה במילים אלו: "השב"כ אסר על גיוס פעילי "כך" ליחידות קרביות. למרות האיסור הם משרתים במח"ל החרדי, יחידה מבצעית לכל דבר. משרד הביטחון מעודד את התופעה. קרובי משפחה של כהנא בולטים ביחידה בתפקידי פיקוד וקצונה. השבוע נצפו החיילים בהפגנות הימין וגם למג"ד שלהם יש שלד בארון"

הכתבה עצמה, אשר עניינה בתופעה של שירות פעילי "כך" ו"כהנא חי" כחיילים קרביים בנח"ל החרדי בצה"ל על אף שגיוסם נפסל בידי השב"כ, השתרעה על שני עמודים שלמים בעיתון וכללה תמונות נוספות, בבחינת המחשה לדברים שתוארו בכתבה.

 

2.         הנתבע 1 הוא עורך העיתון (להלן: הנתבע) ואחראי על פרסום הכתבה. הנתבעת 2 (להלן: הנתבעת) הינה מוציאה לאור של העיתון.

 

3.         על נסיבות פרסומה של התמונה ניתן ללמוד מעדותו של התובע בתצהיר עדותו הראשית. לפיה, ביום 31/12/00, בחופשת שבת משירותו הצבאי עצר התובע לביקור אצל חברו בשכונת שמואל הנביא שבירושלים, עת שמע על הלוויה של זוג הנרצחים בפיגוע טרור, המתקיימת בקרבת מקום, בבית כנסת "הרעיון היהודי". התובע וחברו החליטו לחלוק כבוד להרוגי הפיגוע ובהגיעם למקום בו החל מסע הלוויה נודע להם כי הנרצחים הם זאב כהנא ורעייתו טליה. בעת הלוויה נודע לתובע כי טליה כהנא היתה אחותו של דוד הרצליך, חברו לפלוגה של התובע. בהיותו של התובע באולם הישיבה, צולם הלה מבלי שהרגיש או ידע על כך, ככל הנראה, על ידי צלם מטעם העיתון. עם סיום ההספדים חזר התובע ליחידתו, שם כעבור זמן-מה התוודע לפרסום התמונה, כאשר ידידתו רינה תג'ר (כיום אשתו של התובע), התקשרה אליו וסיפרה כי תמונתו מופיעה בעיתון כשבתחתיתה הכיתוב האמור וזאת ללא שגורם כלשהו מטעם העיתון פנה לתובע עובר לפרסום בניסיון לאשר את פרסום התמונה ולאמת את הנטען בכיתוב. התובע, אשר אינו מקורב לעמדותיהן של תנועות הימין הקיצוני הבלתי-חוקיות ומעולם לא נמנה עם חבריה, נתקל במשך כחודשיים בעקבות הפרסום כאמור בתגובות תמיהה ופליאה מצד מכרים רבים על היותו "כהניסט", מה שגרם לו לסבל ועגמת נפש רבה.

 

טענות התובע

4.         לטענת התובע, בהתנהגותם של הנתבעים כמפורט לעיל, בכתיבת הדברים ובפרסומם, אשר גרמו להשפלת התובע בעני הבריות, בצעו הנתבעים עוולה של פרסום לשון הרע לפי סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק). לטענתו, מצב זה, בו התובע מוצג כ"כהניסט" על ידי העיתון, פוגע בשמו הטוב של התובע ויש בו כדי לבזותו ולהציגו בפני הבריות כעבריין. אשר על כן, ומשפגיעה בשמו הטוב של התובע גרמה לו לעגמת נפש מרובה, עותר התובע לחייב את הנתבעים, יחד ולחוד לשלם לו פיצוי בסך 80,000 ₪.

טענות הנתבעים

5.         ב"כ הנתבעים טוען כי אין בכתבה כמות שהיא, משום לשון הרע על התובע לנוכח העובדה כי בכתבה עסקינן לא נאמר שכל חיילי הנח"ל החרדי באשר הם, הינם פעילים של "כך" ו/או "כהנא חי", אלא דובר על התופעה, כשלעצמה, של שירות פעילי תנועות ימין קיצוניות בצה"ל. בפרסום לא נכתב דבר וחצי דבר על התובע, לא נטען לקשר כלשהו בין התובע לתנועת "כך", כך שלא ניתן להבין מצילום ספונטני של מספר חיילים, כי התובע, באופן ספציפי, הינו כהניסט.

לחלופין, אם יוכח כי יש לשון הרע בכתבה, אזי הם נהנים מן ההגנות שבסעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ובסעיפים 14 ו-15 לחוק לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן - "החוק").

 

6.         טענה נוספת בפיהם של הנתבעים הינה כי קיים מעשה בית דין ו/או מניעות בעניינו של התובע לאור פסק הדין שניתן ביום 16/7/02 באותה העילה ממש לחובת הנתבע, בת.ק. (י-ם) 1354/01. תחילתו של ההליך האמור הינו בקבלת מכתב דרישה על ידי הנתבע ביום 9/1/01 מאת שלושת החיילים, שתמונותיהם פורסמו בכתבה, בטענה לפרסום לשון הרע בגין הכתבה נשוא כתב התביעה דנן. השלושה הם התובע, הצד השלישי וחייל נוסף בשם  בנימין דולינסקי במכתב צוין כי הצד השלישי הוסמך לייצג את שני חבריו הנותרים, כאשר חתימותיהם של שלושה מתנוססות בתחתית העמוד השני של המכתב. ביום 4/2/01 הוגשה תביעה בעילה של לשון הרע בגין הכתבה כנגד הנתבע בת.ק. (י-ם) 1354/01. גם הפעם, התביעה הוגשה על ידי הצד השלישי, בה נכתב כי הוא מייצג הן את עצמו, והן את חבריו, בנימין דולינסקי והתובע. בכתב הגנה שהוגש על ידי הנתבע, הוכחשה זכותם של שלושת התובעים לפיצוים כלשהם. ביום 16/7/01, מועד הדיון בת.ק. 1354/01, נפגש הנתבע עם הצד השלישי ותוך כדי ניהול משא ומתן ביניהם על בסיס ההנחה כי הצד השלישי מייצג את חבריו, הגיעו שניהם להסכמה, אשר קיבלה תוקף של פסק הדין, לפיה תסולק התביעה תמורת סך של 2,600 ₪, בצירוף התנצלות אשר תפורסם בעיתון. ביום 27/7/01 פורסמה ההתנצלות בעיתון, המתייחסת לשלושת החיילים יחד, בזו הלשון:

 

"                                                הבהרה

חיילי הנח"ל החרדי שצילומיהם הופיעו בכתבה 'כהנא חי בצה"ל' (כל העיר, 5.1.01) מבקשים להבהיר שהם אינם מחזיקים בדעות כהניסטיות. 'כל העיר' מתנצל אם הובן אחרת".

 

7.         על רקע עובדות אלה, ועם הגשת תביעה עצמאית של התובע בחלוף של כאחד עשר חודשים מסיום ההליכים בת.ק. 1354/01, טוענים הנתבעים כי התובע מנוע ומושתק מלהגיש תביעה זו בשל מעשה בית דין ו/או השתק ומניעות. בנוסף, הגישו הנתבעים הודעת צד שלישי כנגד הצד השלישי בגין כל סכום שיחויבו הנתבעים, אם בכלל, בתביעתו של התובע דנן לנוכח מצג שווא, אותו הציג הצד השלישי בפני הנתבע, לפיו הוא ייצג את התובע בת.ק. 1354/01.

 

עדויות וראיות בנוגע להליך בת.ק. 1354/01

8.         שתי שאלות עובדתיות ניצבות בפנינו ביחס להליך בת.ק. 1354/01:

אחת, האם ידע התובע על פתיחת ההליך בשמו בת.ק. 1354/01 על ידי הצד השלישי? שנייה, האם התובע היה מיוצג בפועל על ידי הצד השלישי בהסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק הדין בת.ק. 1354/01?

 

9.         באשר לשאלה הראשונה, עדויות התובע והצד השלישי היו תמוהות, בלתי הגיוניות ורצופות סתירות.

במהלך המשפט מסר התובע מספר גרסאות באשר לידיעתו על הגשת התביעה בת.ק. 1354/01. כך, למשל, טען התובע כי מעולם לא חתם על מכתב הדרישה שנשלח על ידי הצד השלישי ומעולם לא ראה את כתב התביעה והוא יוצג על ידי הצד השלישי ללא ידיעתו. (ס' 18 לתצהיר עדותו הראשית ועמ' 7 ש' 19-20 לפרוטוקול). בהמשך עדותו בחקירה הנגדית מסר התובע כי בפגישה בבית ספר תל-ארזה ראה "...מסמך שאני מקבל כסף" (עמ' 7 ש' 23 לפרוטוקול). לפי עדות זו, נראה, כי התובע ראה את כתב התביעה  או את מכתב הדרישה, וזאת לכל המאוחר בחודש מרץ 2001. מה עוד, התובע נאלץ להודות שאין לו גרסה לשאלה אם ראה את כתב התביעה לפני הגשתו ובמילים שלו: "אני לא יכול לענות בנכון או לא נכון. זה לא זה ולא זה. אני לא זוכר." (עמ' 9 ש' 9-11 לפרוטוקול).

זאת ועוד, בתשובה לשאלון, אשר נשלח אליו מטעם הנתבעים (ס' 3.2 לנ/1), טען התובע כי ידע על הגשת התביעה רק לאחר שהגיע הצד השלישי לפשרה עם העיתון. בסעיף 16 לתצהיר עדותו הראשית מסר התובע גרסה שונה מקדמותה לפיה ידע על הגשת התביעה הנ"ל, כשנפגש עם הצד השלישי בבית ספר תל ארזה במרץ 2001, זאת כשלושה חודשים לפני הפשרה מיום 16/7/01. באותו מעמד, דחה התובע את הצעת הצד השלישי להשתתף עמו בהסדר פשרה עם העיתון לנוכח החלטתו להגיש תביעה עצמאית כנגד העיתון. בחקירה הנגדית אומת התובע עם הסתירות אשר בשתי הגרסאות, המוצגות לעיל. ברם, נראה היה בעליל כי לתובע לא היה הסבר מניח את הדעת וניסיונו ליישב את הסתירות היה מאוד לא משוכנע. לדבריו, ידע על הגשת כתב התביעה עוד בחודש מרץ, אולם ראה את כתב התביעה לראשונה רק לאחר שהצד השלישי הגיע לפשרה עם הנתבע (עמ' 8, ש' 1-14 לפרוטוקול). עם זאת, בהמשך החקירה הנגדית מסר התובע כי נודע לו על הפשרה מחודש יולי 2001 בפגישתו עם הצד השלישי בתל ארזה, היינו בחודש מרץ 2001 ! (עמ' 11 ש' 30-31 לפרוטוקול).

התנהגות התובע, כמתואר לעיל, מגלה ניסיון נואש להסתיר את עובדת ידיעתו של התובע על אודות פתיחת ההליך בשמו בבית משפט לתביעות קטנות כנגד הנתבע בגין הכתבה על ידי חברו הצד השלישי.

גם עדותו של הצד השלישי בנקודה זו היתה תמוהה ורצופה סתירות. כך, במהלך המשפט טען הצד השלישי כי התובע חתם על מכתב הדרישה (ס' 1(א) וס' 1.3 לתצהיר עדותו הראשית) והתובע גם ידע על הגשת כתב התביעה בבית משפט לתביעות קטנות ואישר את נוסחו בתחילת פברואר 2001 לערך (ס' 3.5 לנ/2). ברם, במהלך עדותו הנגדית בבית המשפט חזר הצד השלישי מגרסתו, וזאת נראה מטעמים חבריים, וטען במפתיע כי לא זכר אם התובע חתם לו על מכתב הדרישה ואם ידע על מכתב זה ועל כתב התביעה טרם הגשתה בבית משפט לתביעות קטנות (עמ' 19 ש' 6-11 לתצהיר). ברם, ניסיונו של הצד השלישי להושיע לחברו "לעת צרה" נועד לכישלון בשל היותו גרסה כבושה על כל התוצאות הכרוכות בכך.

 

10.       באשר לשאלה השנייה, והיא באם היה התובע מיוצג בפועל על ידי הצד השלישי בהסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק הדין בת.ק. 1354/01, תהיה התשובה שלילית וזאת לנוכח מספר סיבות אשר הביאוני למסקנה זו :

ראשית, על אף שהצד השלישי התיימר לייצג את התובע, כפי שעולה מהנטען בכתב התביעה, מניין שרק הצד השלישי מופיע כתובע וחתום על התביעה באופן בלעדי?

שנית, לדיון שהתקיים בבית משפט לתביעות קטנות הגיע יוסי אברהם בלבד ומשא ומתן עם הנתבע נוהל עם הצד השלישי באופן בלעדי.

שלישית, הסדר פשרה שאליה הגיעו הצד השלישי עם הנתבע, כפי שבאה לידי ביטוי בפרוטוקול בית המשפט ובפסק הדין, מציין כי ההסכמה היא ש"נתבע ישלם לתובע" (נספח ה' לתצהיר הנתבע). כך שהתובע אינו מוזכר כלל בהסכמה זו ובפסק דין זה.

רביעית, הנתבע עצמו טען בסעיף 3 לכתב הגנתו בהליך האמור, כי  הצד השלישי לא מוסמך לייצג את שאר חבריו, וביניהם את התובע, בהיעדר הרשאה כדין (נספח ד' לתצהיר העורך). מכאן, כי ידע בשעתו כי הפשרה נסגרה עם הצד השלישי בלבד ביודעו כי הצד השלישי נעדר סמכות משפטית לייצג את שני חבריו המאוזכרים בכתב התביעה.

חמישית, במהלך חקירה נגדית הודה הנתבע כי התובע לא היה צד לתביעה בת.ק. 1354/01, אלא במסגרת ההבנה בינו לבין הצד השלישי, הלה היה אמור להעביר את הכספים לצדדים אחרים (עמ' 16 ש' 19-25 לפרוטוקול).

כל הנימוקים הנ"ל בצוותא מביאים אותי למסקנה כי הנתבע ידע או אמור היה לדעת בנסיבות העניין כי התובע לא מיוצג על ידי הצד השלישי במסגרת הפשרה בת.ק. 1354/01, וכי פסק-הדין חל ביחסים בין הנתבע לבין הצד השלישי בלבד. לא היתה כלל תביעה  של התובע בת.ק. 1354/04 בשל העדר סמכות משפטית של הצד השלישי להגיש את התביעה בשמו של התובע.

 

11.       אשר על כן, ובהביאני במנין שיקוליי את כל הנימוקים לעיל, דוחה אני את טענת הנתבעים כי קיים מעשה בית דין ו/או מניעות מטעם התובע להגיש את התביעה שלפנינו וכי הוצג מצג שווא על ידי הצד השלישי בפני הנתבע, באופן המחייבו לשאת בכל תשלום שייפסק לחובת הנתבעים.לאור מסקנה זו,  הודעת צד שלישי נדחית בזאת.

 

המסגרת הנורמטיבית

א. דיון בקיומו של לשון הרע

12.       המבחן שאנו משתמשים בו כדי לקבוע אם הדברים שפורסמו הם לשון הרע הוא מבחן אובייקטיבי - מבחן הקורא הסביר. אין די בכך שהתובע חש שנפגע או הושפל או שמשרתו נפגעה. נדרש שגם הקורא הרגיל הסביר יסיק שיש בדברים משום פגיעה בתובע (ראו ע"א 466/83 שאהה נ' הארכיהגמון יגישה דרדריאן, פ"ד לט(4), 734, עמוד 739-740).

 

13.       לאחר קריאת הכתבה ועיון בתצלומים שליוו אותה, הגעתי למסקנה כי הכתבה גרמה לפגיעה בשמו הטוב של התובע. אומנם, בכתבה עצמה לא צוין שמו של התובע בכלל, וכמי שקשור לאותם פעילי תנועות ימין קיצוניות, בפרט. דא עקא, שתקציר הכתבה בעמוד השער מתאר את חומרת התופעה של שירות פעילי תנועות "כך" ו"כהנא חי" בשורות הנחל החרדי, כשכהמחשה לאמור בו מוצג תצלום, בו נראה בבירור דמותו של התובע לבוש מדים של חייל ומתחתיו הכיתוב: " כהניסטים במדים, חיילי הנח"ל החרדי בישיבת הרעיון היהודי, לקראת הלווית בני-הזוג כהנא".

 

14.       אופן הצגת התצלום כחלק בלתי נפרד מהכתבה, הקשרו  (תיאור חיילי נחל חרדי בהלוויית בני זוג כהנא הנרצחים בפיגוע), הכתובית שהוצגה כהסבר לתצלום, הנושאת מסר קשה של השתייכות החיילים המוצגים בתמונה לתנועות "כהניסטיות", עושים את שלהם ביצירת מצג אצל הקורא כי התובע משתייך לאותן תנועות בלתי חוקיות.

הנה כי כן, תמונה אחת שווה אלף מילים. בלי אומר ודברים, הוּצאה דיבתו של התובע, רעה. פרסום התמונה, ומתחתיה כיתוב האמור ותקציר הכתבה, אליה מתייחס התצלום, יש בו כדי לשים זרקור דווקא על התובע, ולהדגיש את חלקו במסכת המפורטת בכותרת הכתבה. תמונה - כמו כותרת - היא דבר המושך את העין, ומדגיש את חלקו של המצולם בעניינים נשוא הכתבה. זוהי לשון הרע משתמעת, ולפי האמור בסעיף 3 לחוק, על דרכי הבעת לשון הרע: "אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה".

הנני סבור כי  בתודעתו של 'הקורא הסביר' של העיתון דנן, אכן נוצרה, ולמצער, צפוי היה כי תיווצר תובנה כי התובע, חייל קרבי, נמנה עם חברי תנועות ימין קיצוניות, אשר הוצאו מחוץ לחוק, וגיוסם נפסל על ידי השב"כ.

 

ב. דיון בהגנות

15.       הנתבעים גייסו להגנתם כמעט את כל ההגנות הקבועות בחוק כפוטרות אותם מאחריות לפרסום לשון הרע בעניינו של התובע. הנתבעים טוענים לתחולת הגנת "מעשה של מה בכך", הקבועה בסעיף 4 לפקודת הנזיקין, הגנת "אמת דיברתי" הקבועה בס' 14 לחוק, והגנות העוסקות בפרסום שנעשה בתום לב באחת הנסיבות המתוארות בסעיף 15(2)(3)(4) ו-(6) לחוק, ובין היתר, כי הפרסום נעשה לשם הגנה על הציבור.

ברם, הנתבעים לא הצליחו להוכיח את קיומה של אחת מההגנות הנ"ל במקרה שלפנינו.

 

16.       ברי, כי בנסיבות העניין דנן, בייחוד כאשר זהותו של התובע, וכיוצא בזה דיעותיו הפוליטיות, לא היו ידועים לנתבעים טרם הדבקת תווית לו של "כהניסט" ברבים, לא יכולה לקום לנתבעים הגנת "אמת דיברתי". עם זאת, ובמלוא תעוזתם ממשיכים הנתבעים לדבוק בטענתם כי פורסמה אמת ביחס ל"תופעה" של שירות פעילי "כך" ו"כהנא חי", בשורות הנחל החרדי בכלל, ולא ביחס לחיילים ספציפיים המופיעים בתצלומים המלווים את הכתבה בפרט. אולם, משטענה זאת נדחתה זה מכבר בפרק הקודם, בו קבעתי כי נפגע שמו הטוב של התובע בעקבות הפרסום, היה על הנתבעים לבסס את הגנתם "אמת דיברתי" ביחס לתובע ולא ביחס ל"תופעה", משלא ניתן היה לעשות כן בנסיבות העניין, כפי שהראיתי לעיל.

 

17.       גם בצילה של הגנת תום הלב לא יוכלו הנתבעים לחסות, משלא קמה להם חזקה שהפירסום נעשה בתום-לב הקבועה בסעיף 16 (א) לחוק, היות וחרג מתחום הסביר בנסיבות העניין. אדרבא, חזקה - על-פי סעיף 16 (ב) (2) לחוק - שהפירסום נעשה שלא בתום-לב, היות והנתבע עצמו העיד במהלך חקירתו הנגדית (עמ' 13 ש' 3 לפרוטוקול) כי לא ננקטו לפני הפירסום אמצעים סבירים כדי להיווכח אם מה שפורסם (במשתמע) על אודות התובע, הינו אמת.

 

18.       הופתעתי למקרא טענת הגנה נוספת של הנתבעים: לדבריהם, מדובר ב"מעשה של מה בכך". חומרתה הרבה של התופעה המתוארת בכתבה – שירות פעילי תנועות שהוצאו מחוץ לחוק בשורות צה"ל - כלל וכלל אינה מתיישבת עם טענת "מעשה של מה בכך" ביחס לפגיעה שחש מי שהוּצא עליו שם רע (ולוּ במשתמע) כמי שמשתייך לאותם ארגונים בלתי חוקיים.

 

ג. דיון בשיעור הנזק והתרופות

19.       משמצאתי את הנתבעים אחראים לפירסום לשון הרע, ומשדחיתי טענות שטענו להגנתם, אדון להלן בנזקיו של התובע. בכתב תביעתו ביקש התובע לחייב את הנתבעים בסכום של 80,000 ₪ כאשר סכום זה מורכב מ50,000 ₪ (ללא הוכחת הנזק לפי ס' 7א(ב) לחוק) ומתוספת של 30,000 ₪ עקב הפגיעה המוכחת בשמו הטוב של התובע. בתביעה על פי שני ראשי הנזק הללו נפלה שגגה עם התובע מאחר וס' 7א לא בא בנוסף לפיצוי אחר, אלא במקום כל פיצוי אחר. מטרתו של הסעיף 7א היתה להעניק פיצוי לנפגע מפגיעה בשמו הטוב שלא יעלה על 50,000 ₪ וזאת ללא הוכחת הנזק. ככל שיבחר הניזוק להוכיח את נזקו, יינתן הפיצוי בהתאם לנזק שהוכח, ולא יוכל בנוסף לטעון לפיצוי על פי ס' 7א לחוק.

 

20.       כאמור, טען התובע כי נגרם לו נזק לא ממוני כתוצאה מפגיעה בשמו הטוב. העדים שהעידו מטעם התובע מסרו כאחד כי כתוצאה מהפרסום המבזה בעיתון, אנשים רבים הביעו פליאה ותמיהה בקשר להיותו של התובע "כהניסט". הנובע מכאן, כי התובע לא הוכיח קיומו של נזק מיוחד כתוצאה מהפרסום, אלא, לכל היותר מדובר בנזקים הטמונים בעצם הפרסום הפוגע בשמו הטוב של אדם, אותם נזקים אשר נלקחים ממילא בחשבון בעת הערכת פיצוי על פי ס' 7א לחוק.

 

21.       השיקולים המנחים להערכת הנזק מפגיעה בשמו הטוב של הניזוק והתרופות בגינו נקבעו ברע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף ואח', פ"ד נה (5) 510 (להלן: פרשת אמר), מפרי עטו של כבוד הנשיא ברק:

 

"על בית-המשפט לעשות מאמץ תוך בחינת כל מקרה לגופו, להעריך את היקף הפגיעה בשם הטוב ולקבוע אותו פיצוי אשר יהא בכוחו, ככל האפשר, להעמיד את הניזוק במצב שבו היה נתון לולא פורסם לשון הרע... הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן את הנזק לשמו הטוב; למרק את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע. לשם השגתן של מטרות תרופתיות אלה אין להסתפק בפיצוי סמלי, אך גם אין להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שנגרם."

 

22.       "השיקולים ששוקל בית-המשפט לצורך פסיקת פיצויים במשפטי לשון הרע נגזרים מהמטרות שהפסיקה מבקשת להגשים באמצעות פסיקת הפיצויים. המטרה המרכזית שבפסיקת הפיצויים היא, כאמור, הטבת נזקי התובע. לפיכך ייתן בית-המשפט משקל נכבד בפסיקת הפיצוי לנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהפרסום. העוולה של פרסום לשון הרע מתגבשת במעשה הפרסום, אולם לצורך הערכת הפיצוי בוחן בית-המשפט לא רק את הפרסום ואת נזקיו הישירים אלא גם את הדרך שבה נהגו הצדדים לאחר עשיית הפרסום, ואפילו את התנהגותם במהלך הדיונים המשפטיים, שכן להתנהגותם לאחר עשיית הפרסום עשויה להיות השלכה על הגדלת הנזק או על הקטנתו" (ראה שנהר, "דיני לשון הרע", עמ' 370).

 

23.       ניסיון לאחד את הפרמטרים הנוהגים בפסיקה באשר לקביעת שיעור פיצוי לניזוק מפגיעה בשמו הטוב נעשה על ידי הנשיא ברק בפרשת אמר:

 

"בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשויה להוות אמצעי שבעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו..." (ס' 17 לפסק הדין).

24.    אכן, ניתן לסווג את השיקולים השונים המובאים בפרשת אמר לשלוש קטגוריות: טיבו של הפרסום באשר לפגיעתו המסתברת ממנו, עוגמת הנפש והסבל הנפשי שגרם הפרסום לתובע והתנהגות הצדדים.

אציג את השיקולים אחד לאחד.

 

טיבו של הפרסום

25.       "על הדרך שבה השפיע הפרסום על האנשים שאליהם הוא הופנה ניתן ללמוד מהפרסום עצמו, ואם מצרפים לנתון זה מידע בדבר היקף האנשים שאליהם הופנה הפרסום וזהותם, ניתן להעריך את השלכותיו המסתברות של הפרסום" (שנהר, שם עמ' 381).

 

26.       בנסיבות המקרה דנן מדובר בפרסום חמור, המייחס לתובע השתייכות לארגונים גזעניים שהוצאו מחוץ לחוק. ככלל השימוש במינוח "כהניסט" כלפי אדם לא רק שמעניקה לו תדמית שלילית, אלא היא אף מטילה עליו אות קלון אשר לא יימחק בקלות וזאת לנוכח העובדה שהמינוח האמור מסמל מעשה קיצוני, אסור מבחינה חוקית, פסול מבחינה נורמטיבית ואשר נעשה בניגוד לכללי המסגרת המקובלים, בייחוד כאשר מדובר בחייל קרבי בצה"ל. הדומיננטיות והעוצמה של השילוב בין תמונתו של התובע עם הכיתובית וכותרת הכתבה, הדגש המיוחד שלו מדברים בעד עצמם. אין כל ספק שבכל אלה יש כדי לפגוע בתובע קשות ולהשפיל אותו. ואולם - וזה העיקר - מה שחמור במיוחד בכתבה היא החירות שלקח לעצמו העיתון לקבוע כי התובע הוא "כהניסט".

אכן, "ככל שההאשמה המיוחסת לנפגע חמורה יותר, כך ראוי יהיה להגדיל את סכום הפיצוי" (שנהר, שם עמ' 382).

 

27.       בהערכת שיעור פיצוי יש לקחת בחשבון גם את טובת ההנאה היוצאת למפרסם כתוצאה מפרסום סנסציוני, שבדיעבד נתגלה כלשון הרע, למען לא יצא החוטא נשכר (ס' 2 לפסק דינו של כב' השופט ש' לוין בפרשת אמר). אין ספק, שפרסום נשוא כתב התביעה, המתאר עניין רגיש העומד על סדר היום של החברה הישראלית והוא שירות בצה"ל בליווי כותרת רעשנית של הכתבה "כהנא חי בצה"ל", נועד לעורר סנסציה בקרב קוראי העיתון ולגרור אותם לקריאת הכתבה.

 

28.       בהקשר זה, "יש לשקול לא רק את תוכן הקטע המשמיץ אלא גם את מיקומו" (שנהר, שם עמ' 382). לפיכך יש להתחשב בפגיעה המיוחדת אשר נגרמה לתובע כתוצאה מפרסום דברי לשון הרע בכתבת השער של עיתון, במיוחד כאשר כל מטרתם של הנתבעים היתה גירוי הקורא לקריאה .

 

29.       אכן, כאשר העיתון מוציא לשון הרע עליו לשלם פיצוי מלא בגין הנזק (הרכושי והלא רכושי) שהוא גורם. על כן, ככל שהתפוצה היא רבה יותר, הנזק עשוי להיות גדול יותר, והפיצוי רב יותר (סעיף 19 לפסק דין הנשיא ברק בפרשת אמר). ללא כל ספק, המקומון "כל העיר" הוא עיתון נפוץ בירושלים וסביבותיה, הנרכש על ידי חלק גדול מן הציבור, ובכלל זה חוג מכריו של התובע.

 

30.       אשר על כן, ולאור האמור לעיל, ברי, כי במקרה דנן, חומרת פגיעתו המסתברת של הפרסום גבוהה עד מאוד חרף הקונוטציה הגלומה בכינוי "כהניסט".

 

 

עוגמת הנפש והסבל הנפשי שגרם הפרסום לתובע

31.       לאחר שקבענו את פגיעתו המסתברת מהפרסום עצמו נעבור לבחינת עוצמת הפגיעה הסובייקטיבית אותה סבל התובע במקרה דנן.

כידוע, פרסום הפוגע בשמו הטוב של אדם גורם לפגיעה סובייקטיבית בנפגע, הן בשל השינוי בהערכה שממנה הוא נהנה מהחברה ומהסובבים אותו והן בשל עצם העלבון שבפרסום המשמיץ. "קיים קושי מעשי בבירור היקף הפגיעה הסובייקטיבית בנפגע ובמתן ביטוי ממוני לפגיעה זו, אולם קשיים אלה אינם מונעים את בתי-המשפט מהעניק לנפגעים מפרסום לשון הרע פיצוי כספי עבור הפגיעה הסובייקטיבית שנגרמה להם" (שנהר, שם עמ' 386).

 

32.       בנסיבות המקרה דנן, האינדיקציה המובהקת ביותר לצורך הערכת הפגיעה הסובייקטיבית בתובע מפרסום לשון הרע הינה ידיעתו והסכמתו להתדיינות בעניין הפרסום נשוא כתב התביעה דנן בבית משפט לתביעות קטנות, כפי שקבעתי לעיל. עצם הסכמת התובע להגיש את כתב התביעה לבית משפט לתביעות קטנות בגין אותה עילה ממש, בגינה הוגשה התביעה דנן, מלמדת אותנו כי התובע העריך את נזקו בגדרי הסמכות המוקנית לבית משפט לתביעות קטנות. אמנם, הועלתה הטענה בסיכומי הנתבעים, לפיה משנתבע סכום כולל של 10,000 ₪ בעבור יוסי אברהם ושני חבריו, המיוצגים על ידו, ביניהם התובע, בכתב התביעה בת.א. 1354/01, העריך התובע את נזקיו בסך של כ3,333 ₪ בלבד. אין בידי לקבל את הטענה הזאת, משלא הוכח בפני כי התובע היה שותף לניסוח כתב התביעה הקטנה או ידע בדרך אחרת על הסכום הנתבע בכתב התביעה.

אשר על כן, נמצאנו למדים כי התובע העריך את נזקו כתוצאה מפגיעה בשמו הטוב בגדרי הסמכות של בית משפט לתביעות קטנות, קרי,  17,800 ₪, נכון לכתיבת שורות אלו.

 

התנהגות הצדדים

א. התנהגות הנתבעים

33.       "בפסיקת פיצויים בתביעות לשון הרע מבקש בית-המשפט לא רק לפצות את הנפגע על הנזק שנגרם לו, אלא גם להעניש את המפרסם ולחנך את הציבור. בית-המשפט מחמיר עם הנתבע ככל שהתנהגותו נראית נפסדת יותר, ומקל עמו ככל שהפגם המוסרי בהתנהגותו נראה קטן יותר" (שנהר, שם עמ' 390).

המחוקק והפסיקה מצאו לנכון בשלב קביעת הפיצוי, ולהקל (ולפעמים להחמיר) עם הנתבע תוך התחשבות בכוונתו, בתום לבו ובמידת זהירותו. כך קבע הנשיא ברק בפרשת אמר:

"בגדר הפיצוי התרופתי ההיבט המרתיע וההיבט החינוכי מוצאים את ביטוים בעצם הטלתה של חובת הפיצויים, בקביעת שיעור הפיצויים על-פי אמות-מידה אמיתיות של השבת המצב לקדמותו ובהגברת הפיצוי מקום שהתנהגות המזיק מגבירה את הנזק" (ס' 18 לפסק הדין).

 

34.       להלן יובאו שיקולים הנוגעים לכוונתם, לתום לבם ולזהירותם של הנתבעים:

1)         בחינת האמצעים שנקטו הנתבעים לבחון את אמיתות הכתבה ומידת הזהירות שנקטו בבדיקת נכונותן של העובדות שפירסמו מהווים שיקול חשוב בפסיקת הפיצויים (שנהר, שם עמ' 394). בענייננו, עולה בבירור כי בדיקת הנתבעים היתה לקויה במהותה, משנמנעו הנתבעים מלפנות אל התובע ולקבל את תגובתו טרם הפרסום.

2)         בחינת "התנהגות" הנתבעים כוללת בחובה גם את השאלה אם התקיימה במקרה זה הנסיבה המפורטת בסעיף 2)19) לחוק כי הנתבע היה "משוכנע באמיתותה של לשון הרע".  

אכן, מידת השכנוע הנדרשת בסעיף זה היא בעיקרה סובייקטיבית ואולם לצורך בחינת אמונתו הסוביקטיבית של המפרסם מן הראוי להשתמש בכלים ראייתיים אובייקטיביים. לעניין זה עומדת לנתבעים לרועץ העובדה כי לא עשו את המינימום הנדרש של פניה אל התובע עצמו כדי לקבל את תגובתו וגירסתו לאירוע הנטען נגדו.

3)         שיקול הנוסף בבחינת התנהגות הנתבעים הוא מניע המפרסם (שנהר, שם עמ' 393). מהנתונים בפני עולה בבירור כי לנתבעים לא היתה כוונת זדון כלפי התובע או טינה אישית ובכך יש להתחשב.

4)         בבחינת התנהגות הנתבעים יש להביא בחשבון גם את התנהגותם לאחר ביצוע הפרסום ובכלל זה אם פורסמה התנצלות, תיקון או הכחשה וכן התנהגותם בניהול המשפט. פרסום תיקון מטעם הנתבע עשוי להקטין את הנזק בהתאם להקלה שנקבעה בסעיף 19(4) לחוק . סעיף 19(4) מגדיר כנסיבה מקילה לטובת הנתבע פרסום מצידו של התנצלות, תיקון או הכחשה. המבחן הקבוע בסעיף נוגע לתוכן הפרסום ולהיבטיו הטכניים "במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע...".

בנסיבות המקרה דנן, פרסום ההתנצלות, וזאת להבדיל מפרסום לשון הרע, נעשה באותיות טל ומטר באחד העמודים הפנימיים של העיתון, משיש בכך כדי להקטין את השפעתה על ציבור קוראי העיתון אם לא לאיין כלל את ההקלה אשר בסעיף 19(4) לחוק.

5)         "סעיף 19(4) אינו מתייחס מפורשות לגורם הזמן בעשיית הפרסום המתקן, אולם בתי-המשפט ייחסו לגורם הזמן חשיבות רבה, והחמירו עם נתבעים שהשתהו בפרסום ההתנצלות או שנקטו סחבת" (שנהר, שם עמ' 398). בנסיבות המקרה דנן, אמנם השתהו הנתבעים עם פרסום ההתנצלות בקרוב לשבעה חודשים מאז קבלת מכתב הדרישה מטעם התובע בת.ק. 1354/01, עם זאת, התנצלות זו פורסמה לפני פתיחת ההליך שלפנינו.

6)         בבחינת התנהגות הנתבעים יש להביא בחשבון גם את דרך ניהול המשפט שנוהל בהגינות וביעילות. בחינת פעולות הנתבע במהלך המשפט מתחילה בבדיקת כתב הגנתו. בניסוח כתבי הגנה בתביעות דיבה נוטים עורכי-דין לאמץ בצורה לקונית את כל ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, לרבות טענת ההגנה של "אמת דיברתי". ניסוח כזה עלול להגדיל את הפיצוי שבו יחויב הנתבע, אם לא יחזור מטענתו "אמת דיברתי" במהלך המשפט בנסיבות שבהן מתחייבת החזרה (שנהר, עמ' 402).

בנסיבות המקרה דנן אמנם אימץ ב"כ הנתבעים בצורה לקונית כמעט את כל ההגנות הקבועות בחוק, לרבות טענת "אמת דיברתי", הרי בהמשך התנהלות המשפט נראה היה כי הנתבעים חזרו מטענתם שהפרסום היה אמת ביחס לתובע בכך שבחרו בקו טיעון חלופי, לפיו הגנת "אמת דיברתי" מתייחסת לתופעה, כשלעצמה, של שירות פעילי תנועות ימין קיצוניות בשורות הנחל החרדי ולא לתובע באופן ספציפי כלל ועיקר. 

עם זאת, נראה כי יש לתת משקל "לחומרא" לסירוב הנתבעים להודות במהלך המשפט באחריותם לפרסום לשון הרע ביחס לתובע.

 

ב. התנהגות התובע

 

35.       1) בדומה לנתבע, גם התנהגות התובע בין הפרסום לבין הגשת כתב התביעה, תילקח בחשבון בקביעת שיעור הפיצוי.

בע"א 90/49 בנטוב ואח' נ' קוטיק, פ"ד ה 593 קבע השופט אולשן, כי הימנעות ממשלוח מכתב התרעה לנתבע מטילה צל על התנהגות התובע, שכן מטרת החוק היא לאפשר את טיהור שמו של הנפגע ולא עשיית הון על ידו. במקרה דנן, הוגש כתב תביעה לפנינו ללא שניתנה התראה כלשהי בנתבעים. שיקול זה יעמוד לרועץ לתובע.

2) "על נפגע מלשון הרע לא מוטלת חובה להגיש את תביעתו ללא דיחוי, אולם איחור ניכר בהגשת התביעה עשוי ללמד כי הפגיעה בתובע לא היתה חמורה כל כך, והדבר יתבטא בסכום הפיצויים" (שנהר, עמ' 400). התביעה שלפנינו הוגשה כעבור למעלה משנה וחצי למן פרסום לשון הרע – הדבר שללא ספק בא ללמד על מינוריות הפגיעה הסובייקטיבית של התובע.

3) "בית-משפט הפוסק לטובת התובע בתביעת לשון הרע, יתחשב בפסיקת הפיצויים גם בהתנהגות התובע במהלך המשפט ממש כפי שהוא יתחשב בהתנהגות הנתבע, וזאת מפני שאדם המבקש את הגנת בית המשפט על שמו הטוב על ידי פסיקת פיצויים בסכום ניכר חייב לנהוג בניהול המשפט במלוא הכנות וההגינות" (שנהר, עמ' 405). בנסיבות המקרה דנן, התנהגות התובע במהלך חקירתו הנגדית לא היתה "למופת" במובן זה של מסירת עדות  רוויה סתירות והתפתלויות בבחינת תרתי דסתרי, אשר כל  מטרתה להסתיר את גילוי האמת בבית המשפט. הנני סבור, כי לשיקול זה ינתן משקל נכבד בקביעת שיעור הפיצוי הנאות לתובע.

 

סיכום ומסקנות

36.       עד כאן הבאתי את פירוט הנסיבות - ל"חומרה" ו"לקולא" - המאפיינים מקרה זה, בהן יש להשליך על שיעור הפיצויים המגיע לתובע בגין הפגיעה בשמו הטוב והבושה שנגרמה לו כתוצאה מהכתבה שפורסמה.

 

37.       בתום הדיון בתביעה, הצעתי לצדדים הצעת פשרה לפיה ישולם לתובע פיצוי בשיעור של 18,000 ₪, כשיעור גבול הסמכות של בית המשפט לתביעות קטנות. ההצעה באה בהשפעת העדויות שנשמעו בפני, תוך מתן העדפה לשיקול של ההערכה הסובייקטיבית של התובע באשר לשיעור הנזק שנגרם לו, בעת שנתן את הסכמתו להגשת התביעה הקטנה כנגד עורך העיתון. ההצעה גם ביטאה את אכזבתי מהתובע בכך שבחר בעדותו לנסות לטשטש את חלקו במהלכים שקדמו להגשת התביעה הקטנה ושארעו במהלך בירור אותה תביעה. אולם בסופו של יום, לאחר ששקלתי את עמדתי לקראת כתיבת פסק-הדין, אני סבור שיש לתת משקל רב יותר לשיקולים לחומרא מבחינתם של הנתבעים, לרבות ההאשמה החמורה שהפרסום הטיח בתובע, הפרסום הסנסציוני, התפוצה הרחבה של העיתון והתנהגות הנתבעים במהלך המשפט. באשר להערכה הסוביקטיבית של התובע, צריך להביא בחשבון כי מדובר באדם צעיר, אז חייל, בראשית דרכו, שבסופו של דבר לא מימש את כוונתו הראשונית לבקש סעד משפטי במסגרת של בית משפט לתביעות קטנות. 

 

38.       אשר על כן, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע פיצויים בסך 30,000 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה ממועד פסק-הדין ועד לתשלום בפועל. בנוסף, ישלמו הנתבעים לתובע הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ + מע"מ, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה ממועד פסק-הדין ועד לתשלום בפועל. הנתבעים גם ישלמו לצד השלישי (שייצג את עצמו) הוצאות משפט  בסך 1,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה ממועד פסק-הדין ועד לתשלום בפועל.

 

ניתן היום כ"ד בחשון, תשס"ה (8 בנובמבר 2004) במעמד הצדדים.

שמעון פיינברג, שופט

סגן נשיא