1

 

   

בתי המשפט

א  002546/99

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו

 

02/05/02

 

כב' השופט אמנון סטרשנוב

בפני:

 

 

 

 

הרציקוביץ אילון לוני

ע"י ב"כ עו"ד א' ארז

בעניין:

התובע

 

 

 

 

נ  ג  ד

 

 

 1 . רשת שוקן בע"מ

 2 . רבי אמנון

 3 . ביבי שאול

 4 . בקרמן איתן

ע"י ב"כ עו"ד מ' מוזר וש' בריק

 

הנתבעים

 

 

 

 

 

פסק – דין

העובדות

1.         בפני תביעת לשון הרע על סך 1.5 מליון ₪ שהוגשה ע"י התובע כנגד הנתבעים.

            התובע, מר לוני הרציקוביץ, הינו יו"ר והבעלים של קבוצת הכדורגל של מכבי ת"א, וכן המנהל והבעלים של מספר חברות הנמנות על קבוצת ישפאר (להלן-התובע או הרציקוביץ).

 

            בתאריך 27.8.99 פורסמה כתבה בעיתון "העיר" אודות התובע, המהווה את הבסיס לכתב התביעה דנן, שעילתו לשון הרע והוצאת דיבה (להלן -  הכתבה).

            נתבע 1, רשםת שוקן בע"מ, הינו המוציא לאור של העיתון (להלן- – הנהנתבע 1).

            נתבע 2, מר אמנון רבי הינו העורך בפועל של העיתון (להלן- – ההנתבע 2).

            נתבע 3, מר שאול ביבי, הינו עורך מדור הספורט של העיתון, והוא שאישר את פרסום הכתבה במדור זה (להלן- – ננתבע 3 או ביבי).

            נתבע 4, איתן בקרמן, הינו עתונאי העובד בעיתון "העיר" והוא שכתב את הכתבה, נשוא התביעה דנן (להלן- – נתנתבע 4 או בקרמן).

 

 

2.         הכתבה צורפה כנספח א' לכתב התביעה, ולהלן יצוטטו קטעים נבחרים ונרחבים ממנה:

 

כה נאים הם הלורדים האנגלים, כה מנומסים, מאופקים, מהודרים, החינוך המצוין שלו זכו בפנימיות העלית ניכר אצלם בכל תנועה, בכל מבע. האין אלה בניה המובחרים של אירופה, זו שהולידה את אפלטון ושייקספיר וגתה, אירופה האדיבה המעניקה ממורשתה לבני הקולוניות, ילידי ארצות החומוס והפול. די במבט אחד בלורד אנגלי כדי לדעת כל זאת.

אך מה מוזר לגלות, מפעם לפעם, כי אחד הלורדים הנעלים נתפס במצלמת עיתון צהוב, כשמכנסיו מופשלים עד ברכיים וישבנו מתרומם אל-על, וכל זאת באתר שאינו מיועד כלל לאצילים בריטיים. לעיתים נלווה לתמונה סיפורה של איזו 'ניקול' ובו תיאור תחביביו המיוחדים של הלורד. פעמים רבות הם קשורים בנוזלי גוף לא צפויים.

והנה גם ללורד שלנו קרה מקרה. שונה בתכלית, כמובן,. הלורד שלנו הוכה בחום השמש האסיאתית. שנים רבות, גם בקיץ המזרח תיכוני, הוא שמר על איפוק ונמנע מלהזיע. לעיתים נדירות, כשהחום היה קשה מנשוא, אכן הופיע נוזל על פניו – כך היה כשהחליט להידרש לסוגיה משפטית לא נעימה שנגעה לענייניו – אך משום שהיו אלה פניו של הלורד, ידעו כולם כי לא זיעה היא, אלא מי הגילוח המשובחים שלו. ברי המזל שזכו להתקרב עד כדי פסע מן הלורד הגדילו לספר על ניחוח הבושם.

לפני ימים ספורים התרחש דבר מופלא מאוד. באחת משעות הצהריים, כשהשמש היכתה בעוז על הפדחות, בצבצה טיפת זיעה קטנה על מצחו של הלורד. כך ממש. ואחריה הופיעה עוד טיפה, ועוד אחת, ולפתע החלו גם שתי כפות ידיו להתלחלח, וזרועותיו, וחזהו, ולא עברו דקות רבות עד שכל גופו של הלורד המהודר נטף זיעה, הוצף זיעה, מכף רגל ועד ראש. ולא רק זאת, אלא שריח לא צפוי עלה מגופו של הלורד, ריח עז, תקיף, ריח שמושך חתולים ממרחקים. שום ארומה לא היתה בו, רק צחנת זיעה פשוטה.

בעוד השמש חובטת ממעל, ופלגים נוהרים על גופו, נפתח אט אט גם פיו של הלורד. קולות הזויים החלו עולים ממנו אל חלל העולם, מצטברים למלים לא ברורות. עוברי אורח משתוממים שחלפו ליד הלורד העידו כי שמעו אותו שח דברים אודות עכברים ורעל, ובני נוער, ותקשורת ושיטנה והסתה, ועוד מיני שכאלה. עניין מוזר עד מאוד, אמרו בלבם, מוזר עד מאוד, האם זה הלורד שלנו?...

אם רק  אלו היו הדברים, ייתכן שהיו נשכחים במהרה, אולם אותו חזיון קיץ מוזר הפך למעשה קסמים ממש. בעוד הלורד מגלגל על פיו את המלים, החלו לפתע אוזניו לגדול ולהתעקל, ומישבנו החל לצמוח לו זנב ארוך כחבל, ולא חלף זמן רב עד שהלורד כולו הפך למין עכבר ענק שעיר וחום. ולא רק זאת, אלא שהיה הלורד-העכבר משוטט בעיר, מקושט בחליפתו המהודרת, והיה ניגש אל התושבים ובמיוחד אל הנערים הצעירים, ולוחש על אוזנם דברים אודות בעלי מקצוע בעירם. דברי רעל היו אלה, דברים מכוערים שהנייר לא יכירם. והצופים בלורד ובמעלליו תמהו בשניםת לעצמם: הלורד הוא עכבר, עכבר פחים בחליפה, ואיך זה, כסילים שכמונו, לא הבחנו בכך מעולם”.

 

3.         כותרת הכתבה היתה "העכבר הוא עירום" ואילו כותרת המשנה שהתייחסה לתובע נרשמה "איכסה לוני". בצד הכתבה הופיעה תמונתו של התובע, כשהכיתוב מתחתיה היה "הרציקוביץ נזק".

 

            בפתח הכתבה – בכיתוב באותיות אחרות מאלה בהן נכתבה הכתבה – צויין כדלהלן:

 

אנשי תקשורת יוצאים כמו עכברים ומציפים רעל ושטנה לכל עבר, תוך הסתה שיטתית של אוהדים, בכללם הרבה בני נוער” (לוני הרציקוביץ מצוטט ב"ידיעות", יום שני).

 

4.         אין חולק, כי הרקע לכתיבית הכתבה, נשוא תביעת לשון הרע שבפני, הינו דבריו של התובע כפי שפורסמו בידיעה במדור הספורט של עיתון "ידיעות אחרונות" מספר ימים לפני כן, ביום 23.8.99 (להלן-הידיעה).

            הכותרת של הידיעה בעיתון "ידיעות אחרונות" שפורסמה ע"י כתב העיתון, מר שיינמן, היתה ציטוט דברים מפי מר הרציקוביץ, ולפיהם:”אנשי תקשורת יוצאים כמו עכברים ומציפים רעל ושיטנה לכל עבר”, ומילים אלה אף מופיעות בגוף הידיעה (מוצג 1 בתיק מוצגי ההגנה).

 

            לטענת התובע, נאמרו הדברים לעתונאי משה שיינמן, המסקר את מועדון מכבי ת"א מזה שנים רבות ואף מקורב אליו, בשיחה אישית ביניהם, שלא נועדה לפרסום. לטענת התובע, נאמרו הדברים נוכח חששו מהשפעת אמצעי התקשורת על השחתת בני הנוער, עקב אירוע קודם בו הופנתה ביקורת על התנהגות אוהדי מכבי ת"א לאחר משחקה עם מכבי נתניה.

            לתובע לא היתה כל כוונה – כך לדבריו – שהדברים יתפרסמו בעתון, אם כי הוא מאשר שלא אמר מפורשות לעתונאי כי הדברים שאמר לו אינם לציטוט, כנהוג במקרים שבהם מוסכם על המשוחחים כי הדברים לא יתפרסמו.

           

            כדברי התובע בעדותו בביהמ"ש:

 

במקרה זה לא אמרתי לשיינמן כי הדברים לא לציטוט” (עמ' 8 לפר').

 

5.         לטענת ב"כ התובע, עו"ד א' ארז, מכילה הכתבה דברי בלע והשמצה ברורים כנגד מרשו, שכל מטרתם "לעשותו לשנאה, לבוז וללעג, לבזות את התובע... לפגוע במשרתו, בעסקו ובמשלח ידו" (סעיף 23 לכתב התביעה), ועל כן מדובר בלשון הרע כהגדרתו בסעיף 1(1) לחוק איסור לשון הרע, תשנכ"ה-1965 (להלן -חוק לשון הרע או החוק).

 

 

 

 

            לטענת ב"כ התובע, נגרם למרשו נזק כבד והפגיעה בו היתה קשה וחמורה, כתוצאה מפרסום כתבת ההשמצה והשיטנה כנגדו. לדבריו:

 

יובהר כי הפגיעה עקב פרסום הכתבה בעסקיו ועיסוקיו של התובע חמורה ביותר שכן מי ירצה לעשות עסקים עם התובע לאור הצגתו בכתבה בין היתר כ-'עכבר פחים' המפריש נוזלי גוף שונים'  ותיאורים נוספים גועליים שהנייר אינו סובל. כיצד ניתן לתאר ולכמת באופן מדויק את נזקו של אדם אשר שמו נקשר לנזק ואשר מכונה בעיתון בזלזול ובבוז 'איכסה לוני'. כיצד יצטייר התובע בפני מאות אלפי לקוחות, עובדים, מכרים, אוהדים, בני משפחה אשר עמיתם לעסקים, חברם, בן משפחתם מתואר בעיתון בתיאורים דוחים ומשפילים עד כדי גועל. הכתבה הנ"ל גרמה נזק חמור ביותר לדימויו של התובע וזאת אף לאור שמו הטוב בקרב הציבור בניגוד לטענת הנתבעים, ועלולה לפגוע פגיעה קשה ביותר בתדמיתו ובעסקיו אשר היקפם הרב תואר לעיל” (ס' 47 לסיכומים בכתב).

 

6.         לטענת ב"כ הנתבעים, עו"ד מ' מוזר וש' ברויק, פורסמה הכתבה פורסמה כתגובה הולמת, נאותה וסבירה לידיעה שפורסמה ארבעה ימים קודם לכן, בו תקף התובע קשות את אמצעי התקשורת ופגע בשמם הטוב, באופן כוללני וגורף.

 

            ב"כ הנתבעים גורס כי:

 

המאמר נשוא התביעה הינו מאמר פובליציסקטי, המביע דעה באמצעות משל במדור דעות ביקורתוי סרקסיטי והומוריסטי.   הכתיבה היא מטאפורית ואלגורית” (ס' 9 ו- 10 לכתב ההגנה).

 

 

לטענת ב"כ ההגנה: "בית המשפט מופקד על שלטון החוק ולא על סגנון כתיבה", ולפיכך יש מקום לדחיית התובענה, "על מנת שלא נמצא דרים במדינת צנזורה" (סעיף 38ג לסיכומים בכתב).

לנתבעים אף טענות ענייניות המתייחסות להגנות שבצילן הם רשאים לחסות, לטענתם, עפ"י חוק לשון הרע, ולכך אתייחס עוד בהמשך.

 

ההכרעה

7.         לאחר שבחנתי בחינה מדוקדקת את נסיבות המקרה וקראתי בעיון רב את טיעוני ב"כ הצדדים וסיכומיהם – הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל.

 

            התרשמתי – וסבורני כי כך יתרשם כל אדם ממוצע הקורא את הכתבה – כי מדובר אכן בכתבה מלאת דברי בלע, השמצה והכפשה כנגד התובע, וזאת כ"מסע נקם" מתוכנן ומבוצע היטב ע"י הנתבעים 3 ו-4, על כך שהתובע הרהיב עוז בנפשו לצאת בדברי בקורת כוללנים למדי על התנהגות התקשורת.

 

            לא נותר ספק בלבי, כי כינויי הגנאי לרוב להם זכה התובע בכתבה, השוואתו ללורד אנגלי המפריש נוזלים, "תיאור תחביביו" (שלו או של חבריו הלורדים) עם אותה עלמה "ניקול" ועוד, ועוד, ועוד כיד דמיונם הפורה וכישרונותיהם "המטפוריים" של הנתבעים – מהווים אכן לשון הרע והוצאת דיבה לשמה.

 

            ובהמשך הדברים – לגביהם אין גם הנתבעים חולקים כי הם מתייחסים לתובע אישית – מדובר על הריחות העולים מגופו של התובע ועל השינויים החלים בגופו, עד שמגיע אקורד הסיום "ה"מרשים" (אלגוריה? מטאפורה? בו מתואר התובע כך:  

 

"בעוד הלורד מגלגל על פיו את המלים, החלו לפתע אוזניו לגדול ולהתעקל, ומישבנו החל לצמוח לו זנב ארוך כחבל, ולא חלף זמן רב עד שהלורד כולו הפך למין עכבר ענק שעיר וחום".

 

אם אלה אינם דברי בלע, הכפשה והשמצה – בחינת מקרה מובהק של לשון הרע והוצאת דיבתו של התובע רעה וקשה – לא אדע לשון הרע מהי?.

 

הפסיקה

8.         רבות דובר בפסיקה על הצורך להגן על שמו הטוב של האדם בחברה, שאין לך כמעט נכס חשוב יותר ממנו, וכל פגיעה בו – הרת גורל היא ופוגענית ביותר,. שמו הטוב של אדם הינו נכס צאן ברזל עבורו, אשר שומא על החברה לכבדו ולשמור עליו מכל משמר מהצד האחד,  ולהעניש את הפוגעים בשם הטוב של אדם – על לא עוול בכפו – מהצד האחר.

 

            וכבר פסקו גדולים ונבונים ממני את פסוקם הברור והחד משמעי בסוגייה זו, ואביא אך מקצת הדברים בשם אומריהם.

 

            בבג"צ 6129/94, 6143 ג' סנש ואח' נ' רשות השידור ואח', פ"ד נג(3) 817, בעמ' 832 אמר הנשיא א' ברק כדברים הללו:

 

בהקשרה של העתירה שלפנינו עניין לנו באותו היבט של כבוד האדם הקשור לשמו הטוב. היבט זה הוא חיוני לאדם. אכן, הזכות לשם הטוב של האדם היא ערך יסוד בכל משטר דמוקרטי. היא תנאי חיוני לחברה שוחרת חירות. היא מבוססת בין השאר, על הצורך בהערכה פנימית, בגאווה אישית ובהכרה אישית בין בני אדם. עמדתי על כך באחת הפרשות, בצייני:

'כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר' (אבנרי [16], בעמ' 856)".

 

ובהמשך הדברים:

 

"הגוזל את רכושי עשוי לפצות אותי בממון. הגוזל את שמי הטוב גזל את טעם קיומי. שמו הטוב של האדם קובע את התייחסותו שלו לעצמו ואת ההתייחסות של חבריו אליו. הוא קובע את יחסה של החברה אליו. הנכס היחיד שיש לרבים - בין המכהנים ברשויות השלטון ובין הפועלים במגזר הפרטי - הוא שמם הטוב. הוא יקר להם כחיים עצמם".

 

 

זו גם עמדתו של השופט מ' חשין בפסה"ד הנ"ל, לאמור:

 

"כבודו ושמו הטוב של אדם יקרים לו - למצער - כגופו. ומה אדם קונה זכות על גופו - שלא יפגעו בו - כן קונה הוא זכות שלא יפגעו בכבודו ובשמו הטוב. פגיעה בכבודו ובשמו הטוב של אדם מדמה עצמה לאונס או למעשה מגונה הנעשים בגופו של אדם. ההבדל בין שני סוגי הפגיעה אינו אלא זה, שאונס ומעשה מגונה פוצעים תחילה בגוף ולאחר מכן בנפש, ואילו פגיעה בכבודו ובשמו הטוב של אדם פוצעים בנפש ופציעת-הנפש יכולה אף שתביא לפציעת הגוף" (שם, בעמ' 858).

 

9.         על התוצאה הקשה והמתמשכת של הפגיעה בשמו הטוב של אדם עמד השופט מ' חשין גם בע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, פ"ד נה(5) 365865, בעמ' 906, בזו הלשון:

 

"משיצאה לשון הרע לאוויר העולם, שוקעת היא בליבות אנשים. בעבור זמן מתעמעם הזיכרון והולך, אך שמץ מן הזיכרון נותר;, ולא לטוב. לשון הרע נמשלה לחץ ששולח;. ומה חץ ששולח לא ישוב אחור, כן היא לשון הרע". (מול האות ה' בעמ' 906).

 

טענות ההגנה

10.       הנתבעים מנסים לעטוף את תביעתם בעטיפה של "מאמר פובליציסטי" – ספרותי אומנותי, וכיוצ"ב.

            הרחיקו לכת אף הנתבעים בתארם את הרשימה כאלגוריה או כמטפורה שאין "כוונה רצינית" בצידה לקבוע כי התובע אכן הפך לעכבר, וכל שמסתתר מאחוריה הוא הומור חד ובריא.

            כדברי בא-כוחם בסיכומיו: "במקרה זה, המחבר הביע דעתו באמצעות משל (אלגוריה), והשתמש במוטיבים ספרותיים-סאטיריים תוך שימוש בקווים אומנותיים..." (סעיף 24 לסיכומים בכתב).

 

            הטענה נדחית מכל וכל. לא מטפורה בפנינו ולא אלגוריה מצידנו, והכל נסיון נואל לטשטש את מטרתו האמיתית של המאמר והוא, הכפשתו והשמצתו של התובע, אשר העז פנים והעביר ביקורת כללית וכוללנית על התקשורת – הא ותו לא.

            מטרתם האחת והיחידה של הנתבעים, ודומה שהם אף הודו בכך בחצי פה – היתה לבוא חשבון עם התובע ולהגיב להתבטאותו בה גינה את אנשי התקשורת וכיונה אותם – שומו שמיים והאזיני ארץ – בכינוי של "עכברים שיצאו מחוריהם",. ביטוי זה שגם אם אינו מוצלח ואינו הולם, בנסיבות המקרה – רחוק הוא "מלזעזע את המצפון" והנפש של אנשי התקשורת, או של כלל הציבור, כפי שניסה ב"כ הנתבעים לצייר בסיכומיו.

 

            לסיכום, לא מטפורה כאן, ולא אלגוריה שם. ואולי אֶלֶגיה (קינה, שיר תוגה) על ימיה הטובים של התקשורת שחלפו עברו לבלי שוב ושבהם לא היו מעיזים לכתוב רשימות חמורות ביזאריות  ומלאות משטמהטה שכאלה.

 

11.       ב"כ הנתבעים, עו"ד מוזר, מבקש לשאת ביד רמה את דגל חופש הביטוי וחופש העתונות – מן העקרונות הנעלים והחשובים בדמוקרטיה הצעירה שלנו, ועל כך אין חולק (ראה דברי הנשיא ברק לאחרונה ברע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510, במיוחד בעמ' 518, סעיפים 9-10 לפסה"ד).

            אולם – לא ירדתי לסוף דעתו של ב"כ הנתבעים ולא מצאתי כל קשר בין כתבת שיטנה משולחת כל רסן זו לבין חופש הביטוי. דומני, כי אסור בתכלית האיסור שחופש הביטוי יהפוך לחופש הביזוי או לחופש השיסוי, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בכתבה דנן.

 

            וכי מה ביקשו הנתבעים 3 ו-4 לבטא ברשימתם? איזה מסר ביקשו להביא לציבור,? איזו "הבעת דיעה" היתה כאן, למעט מסע נקם מתוכנן היטב בתובע, הכפשתו בריש גלי והפיכתו לחוכא ולאיטלולא בעיני הציבור כולו (או למצער, ציבור קוראי מדורי הספורט בעיתונות)?

הלא אין ברשימה דבר או חצי דבר שיש בוהם משום בקורת לגיטימית ועניינית לגופה על התנהגותו או פועלו של התובע – כפי שהציגו הנתבעים לרוב בגזרי העתונות שצירפו לתיק המוצגים – ואין כל התייחסות למעשיו., כאלה או אחרים.

 כל שעוסקת בו רשימה מגונה זו הינם לצורתו, נוזלי גופו, זנבו המתעקל, אורחותיו המיניות וחיבתו היתרה של אותו הלורד לאותה ניקול, הלא כן?

 

12.       במהלך הדיון, בא ב"כ הנתבעים חשבון עם התובע על כי לא פנה למועצת העתונות או דרש התנצלות מהנתבעים, טרם הגשת התביעה דנן.

  אולם אין ב"כ הנתבעים דורש, משום מה, אותן אמות מידה משולחיו שלו, אשר לא טרחו לבקש הבהרה או התנצלות מהתובע, כשכל פניותיהם הטלפוניות לתובע (שלא נענה) ולמר שינמן מטרתן האחת והיחידה היתה לוודא כי הדברים אכן נאמרו, הא ותו לא.

  למצער, פנה התובע תחילה לנתבעים בדרישה להתנצל ולפצותו ורק משלא נענה, פנה לבימ"ש זה.

  ועל כך כבר נאמר כי הפוסל במומו פוסל.

 

13.  עוד טוען ב"כ הנתבעים, כי הקורא האינטיליגנטי הממוצע של מדור הספורט במקומון העיר היוצא ברשת שוקן – ידע להבחין הבחן היטב בין הלורד האנגלי המוזכר בראשית הכתבה, לבין הלורד האחר, לבית הרציקוביץ – כשאך נהיר וברור כי אין כל קשר בין השניים (ראה סעיף 12 לסיכומים). ועל כך גם יעיד, לטענתםו, גם הפתיח לפסקה החדשה, באילו המילים:

 

            והנה, גם ללורד שלנו קרה מקרה,. שונה בתכלית, כמובן”.

 

            איני מקבל הבחנה סמנטית-דקדקנית- -מלאכותית זו, והנני דוחה אותה בשתי ידיים.

            כל בר-בי-דרב, הקורא את הרשימה ברצף ובנשימה עצורהאחת (ללא כל הפסקות לצורך ניתוח מתודי-ספרותי של הכתבה), ישתכנע על נקלה כי כל הלורדים האנגלים- – חחד המה בעיני כותב המאמר.כתבה. שאם לא כן, על שום מה ולמה היה צורך לציין כלל בראשית המאמר את אותו לורד אנגלי עלום, חשוף שת, אשר "ישבנו מתרומם  אל-על" והוא המבצע מעשה מיני בניקול, וזאת "ללא כל קשר" לתובע עצמו, המופיע אך בהמשך המאמר?

 

לשאלה זו,, ששאל בית המשפט והיא אף נרשמה בפר'וטוקול, לא היה בפי הנתבע 3, שאול ביבי, כל מענה הגיוני, ודומה שאף הוא עצמו מתקשה "לנתק" את הקשר בין הלורד הנזכר בפתיח לבין התובע.

 

 

 

 

 

 

            כדבריו בעדותו בביהמ"ש:

 

ש. כלומר, מי שקורא חושב שמדובר בלורדים באנגליה.

ת. כותב טוב פותח בפתיח כללי.

ש. זה לא מתייחס ללוני הרציקוביץ?

ת. הוא מתיחס לדימוי הלורדים בכלל. זה מגיע בסוף ללוני. איני מתחמק מכך" (עמ' 33 לפר').

 

אין צל של ספק בלבי, כי כל הקורא את הרשימה יתרשם על נקלה מההשוואה הדוחה שעושה הכותב המאמר בין התובע עצמו לבין יתרכל הלורדים האנגלים, שהוא נמנה עמהם., וכי המעשים בניקול עלולים להיות מיוחסים ע"י הקורא הממוצע – אולי בדרך של אלגוריה – גם לתובע אישית.

            דומני, כי קביעה כזו ישימה לכל קורא ממוצע באשר הוא – בין אם קורא הוא את מדור הספורט ובין שמתעניין הוא במדור הספרות, דוקא.

 

הגנת סעיף 15(10) לחוק

 

143.       ב"כ הנתבעים לא פסחו בסיכומיהם כמעט על אף סעיף משנה מסעיף הגנת תום הלב שבסעיף 15 לחוק לשון הרע.;  אך דומה, כי טענתו המשפטית המרכזית של ב"כ הנתבעים, עו"ד מ' מוזר, מתבססת על הוראות סעיף 15(10) לחוק איסור לשון הרע, שכותרתו "הגנת תום לב", וזו לשונו:

 

15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון רע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות הללו:

...

(10) הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן...”.

 

לטענת ב"כ הנתבעים, דברי התובע בידיעה בעתון "ידיעות אחרונות" מיום 23.3.99 מהווים "לשון הרע" כמשמעותו בחוק, והנתבעים היו רשאים לפרסם את תגובתם לדברים, כפי שפורסמו בכתבה ארבעה ימים לאחר מכן.

כדברי הסיכום של ההגנה:

 

התובע הוא שהשמיץ מגזר שלם,ירה חץ מורעל ועלב באנשי התקשורת. כל מהות הפרסום נשוא התביעה היא הבעת דעה שהיא בגדר גינוי ומחאה על לשון הרע של התובע, שהוצאה ארבעה ימים קודם לפרסום. המדובר בעקרון 'הגנה עצמית' (וכפי שיוסבר בהמשך גם לא רק העצמית) המוכר על-ידי חוק” (ס' 23(א) לסיכומים).

 

1514.       איני סבור כי עומדת לנתבעים הגנת תום הלב שבסעיף 15(10) לחוק, ולהלן טעמי:

            ראשית, ספק רב אם ניתן לראות בדברים שפורסמו בידיעה מפי התובע משום "לשון הרע", כמשמעותו בחוק ובפסיקה. יש לזכור, כי מדובר בשיחה שניהל התובע לתומו עם העתונאי שיינמן (שלא נועדה מלכתחילה לציטוט). ), וכי המדובר באמירה כללית וכוללנית שלא כוונה למאן דהוא באופן ספציפי. התובע לא התייחס בדבריו מפורשות לנתבעים בתיק זה ואף לא נקב בשמותיהם או בשמו של אמצעי תקשורת אחר כלשהו.

            גם הדברים כשלעצמם דהיינו, התייחסות לאנשי תקשורת  ושימוש בדימוי של "עכברים" היוצאים ומפיצים "רעל ושטנה לכל עבר" – גם אם מיותרים ולא ראויים הםמה – אין הם מגיעים לכלל הוצאת לשון רע על התקשורת, בכלל או על הנתבעים, בפרט.

 

1615.       שנית, לא שוכנעתי כלל כי הנתבעים, ובמיוחד הנתבעים 3 ו-4, פעלו בנסיבות המקרה "בתום לב", כלל ועיקר, כדרישת הרישא לסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. מהראיות והעדויות שבתיק, ובמיוחד מעדויות הנתבעים 3 ו-4 עצמם, עולה כי הם "נרעשו ו"הזדעזעו" עד עמקי נשמתם מעוצמת הדברים שאמר התובע ומפרסומם בידיעה בעתון ידיעות אחרונות, ועל כן כן גמלה בלבם ההחלטה הברורה להיפרע ממנו ולהשיב לו מנה אחת אפיים, כאשר כל האמצעים מקדשים את המטרה.

נראה לי, כי הצדק עם ב"כ התובע בדבריו אותם הציג בשאלה בחקירתו הנגדית של מר בקרמן, ולפיהם: "היה ברור שצריך להכנס בלוני" (עמ' 37 לפר').

 

            חוסר תום הלב של הנתבעים ניכר אף בכך שהם לא טרחו לבקש מהתובע התנצלות על דבריו, לא שיגרו לו מכתב התראה ואף לא הגישו תביעה כנגדו. כל שעשו הוא לנצל את העט המושחז והבמה שעמדה לרשותם והבמה שהיו בידם ו"להכנס" בתובע בצורה מרושעת ובוטה, כדי ללמדו לקח על כי העיז פנים אל מול התקשורת. הא ותו לא.

 

            בעיני, לא פעלו הנתבעים בתום לב או בנקיון כפיים, כלל ועיקר, ולפיכך אין הם זכאים לחסות בצילה של הגנת תום הלב לפי סעיף 15 לחוק., על כל חלופותיה.

 

1716.       שלישית, גם מההיבט המשפטי הצרוף לא עומדת לנתבעים טענת ההגנה הקבועה בסעיף 115(10) לחוק, שכן פרסום הכתבה לא נועד "כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן", אלא אך ורק כדי לפגוע בתובע, להכפישו ולהשמיצו.

            טרחתי ויגעתי, אך לא מצאתי בכתבה שפירסמו הנתבעים כל "גינוי" או "הכחשה" לדברים שאמר התובע בידיעה, אם ניתן בכלל להכחיש או לגנות דברים מסוג זה וכל מטרתם היתה כאמור, ללמד את התובע לקח ולבוא עמו חשבון על שהרהיב עוז לתקוף את התקשורת, באופן כללי.

            תקיפתו האישית, הבוטה והמבישה של התובע ע"י הנתבעים ותיאורו כלורד אנגלי המפיץ נוזלי גוף וצחנה, שאוזניו החלו לפתע "לגדול ולהתעקל" ובנוסף לכך "מישבנו החל לצמוח לו זנב ארוך כחבל" ועוד ועוד – אין להם ולא כלום עם ההגנה הקבועה בסעיף 15(10) לחוק.

 

            כאן המקום לציין את דברי השופט א' מצא בע"א 809/89 לוטפי משעור נ' אמיל חביבי, פ"ד מז(1) 1 בעמ' 9:

 

...על רקע זה נטען, כי הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של המערער 1, כמשמעו בסעיף  15(3), או לשם גינוי והכחשה של לשון הרע שפורסמה קודם לכן, במשמעות סעיף  1501015(10). בטענה זו על שני חלקיה, לא היה כל ממש. תרופתו של הנפגע מלשון הרע איננה על דרך פרסום נגדי, מצידו, של לשון הרע של המפרסם. והמבקש לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה חזקה עליו שיעשה כן; דבר שאין לו זכר במאמר נושא דיוננוננו”.

 

1817.       נסיבות המקרה דנן שונות בעיני, מנסיבות המקרה שנדונון בע"פ 8735/96 ביטון נ' קופ, פ"ד נב(1) 19, שעליו מנסה ב"כ הנתבעים לבסס את טענת ההגנה לפי סעיף 15(10) לחוק. באותו מקרה, כתב המערער על המשיב אישית כי הוא "שקרן מדופלם ומניפוליטור" ובכך תקף אותו אישית ופרסם עליו לשון הרע, כפי שקבע בית המשפט, ובתגובה לכך פרסם המשיב את דבריו על המערער. בית המשפט העליון קבע כי דברי המערער, עליהם הגיב המשיב, היוו לשון הרע – מה שאין הדברים כך בענייננו.

 

            עוד קבעו ערכאות השיפוט בפרשה הנ"ל, כי המשיב פעלם בתום לב בעת שפרסם את מאמר התגובה לדברי המשיב, ובכך שוב שונים הדברים מהמקרה דנן, בו לא פעלו הנתבעים בתום לב, כפי שנקבע לעיל.

 

            וכך כותבת השופטת ד' בייניש בפס"ד ביטון:

 

בענייננו, בשונה מהדוגמאות הנזכרות, ניכר בפרסום כי כל מהותו ומטרתו הן בתגובה ללשון הרע שפורסמה נגד המשיב, במטרה לגנות אותו פרסום שהיה זמן קצר קודם לכן.

 

אכן בככלל, מן הראוי כי תגובה ללשרון הרע תהא בעלת תוכן ענייני הרלוונטי להכחשה ולגינוי ולא תהווה היא עצמה לשון הרע (לא בציטוט החוזר על לשון הרע נושא התגובה ולא לשון הרע בפרסום חדש)”  (שם, בעמ' 31).

 

יש איפוא לאבחן את נסיבות המקרה דנן מהנסיבות שהתבררו בפס"ד סביטון הנ"ל, ואין מקום להקיש מהן לענייננו.

 

 

 

18.       הנני דוחה את טענת ההגנה כי עומדת לנתבעים חזקת תום הלב הקבועה בסעיף 16(א) לחוק, שכן יסודות הטענה לא הוכחו כלל, אלא היפוכו של דבר.

בשולי הדברים אעיר, כי לדעתי, ניתן להפעיל במקרה דנן דוקאגם את החזקה שבסעיף 16(ב)(ב)(3) לחוק איסור לשון הרע, לפיה לא נעשה הפרסום שלא בתום לב, שכן הנתבעים התכוונו ע"י הפרסום – והדבר עולה בעליל מהראיות שבתיק – "על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים ע"י סעיף 15".

חזקה זו לא נסתרה, בעיני, ע"י מי מבין הנתבעים. (והשווה: ע"א 323/98 א' שרון נ' ע' בנזימן ואח', פיסקה 25 – טרם פורסם).

 

 

שיעור הנזק

19.       התובע הינו יו"ר ובעלים של קבוצת הכדורגל של מכבי ת"א וכן המנהל והבעלים של אגד חברות הנמנות עם קבוצת "ישפאר", שהינו הסוכנות הבלעדית בישראל של חברות הענק סוני וג'נרל אלקטריק.

            דומה, כי לא ניתן לחלוק על העובדה שהתובע הינו אישיות ציבורית ידועה ומוכרת הן בקרב המגזר העסקי והן בחיי הספורט במדינה. בשלב מסויים בחייו, בחר התובע, ככל הנראה, לנטות קמעא מעיסוקיו הבלעדיים בניהול החברות הנ"ל, והחליט לתרום את תרומתו לחיי הספורט במדינה. התרשמתי, כי התובע תורם רבות מכספו וממרצו לטובת קבוצתו, מכבי ת"א, והינו אף מעורב ומעורה בחיי הספורט במדינה, דרך כלל, תוך עשיית מאמצים ניכרים לשפרם ולהעלאלת רמתם., בעיקר בתחום ההגינות ונקיון הכפיים.

            במאמר מוסגר ניתן להעיר, כי חוששני שאם היה התובע יכול להעריך לאיזו צרה, בוקה ומבולקה הוא יקלע במעבר מתחום הכלכלה והעסקים לתחום הספורט – אין לי ספק כי הדבר היה גורם לו להרהור שני בטרם יבצע את הצעד מרחיק הלכת שעשה, ויתכן שהיה ניחם עליו.

 

            דעתי היא, כי דברי בלע והשמצה כגון אלה שנכתבו בכתבה הנדונה – כל זאת במטרה להשפיל את התובע ולשימו לבוז ולקלס – פגיעתם בו היתה רעה וחמורה , במיוחד נוכח אישיותו ומעמדו הציבורי הרם, ועל כן יש לפצותו בהתאם.

 

20.       לא ירדתי לסוף דעתם של הנתבעים בטיעונם כי "שמו של התובע בציבור רחוק מלהיות ללא רבב" (סעיף 48 לתצהיר הנתבע 4   נ/3), ולא מצאתי כל יסוד בחומר הראיות לטענה מוזרה זו., שהועלתה גם בסיכומים (סעיף 36ג').

 

            התרשמתי, כי גם הנתבע 4, מר בקרמן, התפתל קשות על דוכן העדים בנסותו לתרץ טענה לאו טענה זו. וכך השיב בקרמן לעו"ד ארז בחקירתו הנגדית:

 

ש. מפנה לסעיף 48 לתצהיר. יש לנו תובע שמעסיק אלפי אנשים. אין לו עבירה פלילית. היה קצין בצנחנים. מה הרבב שבו שאתה ככה מזכיר במאמר שלך.

ת. הרבב שדבק בו בעיני כמובן ואני מתיחס רק לעצמי, היא התייחסותו הלא נעימה לפרשת האפידרין, התיחסותו הלא נוחה ל-בית הדין אם יורשה לי של ההתאחדות לכדור-רגל. כמו כן היו תמיהות שהן בגדר רבב, לא פשע ולא עבירה, אודות מה שמכונה פרשת גרנט קשטן.

לשאלת בימ"ש:הרבב שדבק בו בעיניך מתיחס לאופן ניהולו להקבוצה.

ת. גם לדברים שאמר השופט וגם להתיחסותו לבית הדין של ההתאחדות לכדור-רגל. איני מתכוון לרבב בעסקיו הפרטיים או בתחומים אישיים אחרים אלא בענין בית הדין של ההתאחדות לכדור-רגל ושאר הדברים שציינתי” (עמ' 41 לפר').

 

מסקנתי היא, כי לא רבב ולא שמץ של רבב דבקו בשמו הטוב של התובע – קודם לפרסום הכתבה דנן – הןהן מבחינה אישית והן מהבחינה הציבורית, וספק רב אם גם מההיבט הספורטיבי. הטענות שהושמעו כנגדו בנקודה זו ע"י הנתבעים היו על רקע חילוקי דעות לגטימיים מתחום חיי הספורט ובקורת לגטימית שהשמיע התובע כנגד החלטות שונות בתחום הספורט – הא ותו לא.

 

 

21.       סבורני, כי גם מידת הצלחתו או אי הצלחתו של התובע בניהול קבוצת מכבי ת"א – נושא לו הקדישו הנתבעים חלק ניכר מכתב ההגנה ומטיעוניהם – אין בה כדי "להטיל רבב" בתובע, כסברתם.

            האם העובדה שקבוצת הכדורגל של מכבי ת"א פותחת את עונת המשחקים 98-99 "בסדרת הפסדים מעליבים שממקמים אותה בתחתית הטבלה" או העובדה שהקבוצה סיימה את עונת 97-98 "שוב במקום השישי, נטולת תארים" (סעיפים 22 ו- 23 לכתב ההגנה) – מטילה רבב או כתם ציבורי על התובע, עד כי ניתן לבזותו, להכפישו או להשפילו עד אין קץ? אתמהה...

 

 

22.       ב"כ הנתבעים טרחו והביאו בפני בית המשפט אסופה גדולה של כתבות ומאמרים בהם דברי בקורת קשים כלפי התובע, לאמור – זה האיש וזה שכרו (ראה תיק מוצגים מטעם הנתבעים; סעיף 29 לסיכומים).

עיינתי וקראתי את קובץ המאמרים הללו, ומסקנתי היא כי הם מהווים חרב פיפיות אל מול טענת ההגנה בתיק זה. באותם מאמרים המצוטטים ע"י ההגנה הובעה, בעיני, בקורת לגיטימית למדי – גם אם חריפה, נוקבת וסרקסטית, לעתים – על פועליו ואורחותיו של התובע בתחום חיי הספורט, תוך התייחסות עניינית למעשים שעשה או למחדלים שחדל, וזאת לגופם של דברים ולגופו של נושא.

 

            קשה, קשה עד מאוד, למצוא התייחסות עניינית והולמת שכזאת לכתבה משולחת הרסן והמעצורים נשוא הדיון שבפני, שכל מטרתה היתה כאמור, "לחסל חשבון" עם התובע.

            לא מצאתי באף אחתד מהכתבותפירסומים שצורפו לכתב ההגנה רשימה או כתבה, הדומה אף דמיון רחוק לכתבה דנן – מבחינת תוכנה, סגנוננה או מטרתה. דומה, שאף לא הוגשה כל תביעת לשון הרע בגין מי מבין הכתבות הללו.

            וכאן נעוץ אולי, ההבדל הגדול שבין בקורת לגיטימית – חריפה ונוקבת, ככל שתהיה – נשוא המאמרים והרשימות הנ"ל, לבין דברי השמצה והכפשה המגיעים לכלל הוצאת לשון הרע, כפי שאירע בנסיבות המקרהעולה מהכתבה דנן דנן.

 

23.      

  ב"כ הנתבעים הקדישו חלק ניכר מסיכומיהם ל"מוטיב העכבר" (עמ' 8-9 לסיכומים) ולמעמדו של התובע, המכונה על ידם, בין היתר, "הוד לורדיותו" (סעיף 17 לסיכומים) ואף צירפו לסיכומים קריקטורה חיננית למדי של התובע (עמ' 17) לסיכומים).

.            לטעמם, "בית המשפט מופקד על שלטון החוק ולא על סגנון כתיבה" (סעיף 38ג' לסיכומים).

 

            דא עקא – שאין בין כל אלה, לרבות הדברים שהוטחו בתובע בכתבות השונות שצוטטו ע"י הנתבעים, לבין תוכן הכתבה הנדונה ולא כלום. לא הכינויים "עכבר" או "איכסה לוני" או "הרציקוביץ נזק" הם העומדים בבסיס חיובם של הנתבעים בפרשה זו – כי אם הצגתו של התובע בצורה מבישה ופוגעת כחיית ביבים שעירה, לורד אנגלי שטוף זימה (או חברו) וכיו"ב. הקונטקסט המלא של הכתבה, ייעודה ומטרתה – כל כולם נועדו לשים את התובע לבוז, ללעג ולקלס, בחינת לשון הרע כהגדרתו בסעיף 1(1) לחוק.

זו אינה שאלה של "סגנון", בעיני, כפי שסבורים ב"כ הנתבעים – זו שאלה של מהות, של תוכן, של הגינות אלמנטרית, של כבוד האדם באשר הוא אדם; כל אלה נמצאים גם נמצאים במסגרת הרחבה של שלטון החוק, עליו מופקד בית המשפט מימים ימימה. דומה כי סגנון (או שמא העדר סגנון...) משתלח, מאוס ופוגעני שכזה – כדוגמת הכתבה דנן, יכול בהחלט לשמש בסיס להטלת אחריות עפ"י חוק לשון הרע.

 

2324.       והערה לסיכום; זכותה של התקשורת להעביר בקורת, להתריע ולהוקיע גם בצורה נוקבת וחריפה ככל שתהיה – על מעשים ומחדלים של אישי ציבור, ואנשים העוסקים בתחום הספורט בכלל זה. זוהי לא רק זכותה של התקשורת אלא אף חובתה.

            ביקורת לגטימית וראויה הינה יסוד מיסודות חיי החברה במדינה מתקדמת ובת-תרבות ומנשמת אפה של הדמוקרטיה.

 

            מאידך, זכותו של אדם – זכות יסוד היא – שגם אם יבקרוהו קשות וחריפות, אין דמו מותר בשערי העיר ואין לצלוב אותו על עמוד הקלון בראש חוצות. בוודאי ובוודאי שאין להשוותו ללורד אנגלי המקיים יחסי מין עם ניקול (גם לא על דרך ההשוואה, בהנחה ש"במספר" לורדים עסקינן...);  גם אין להדביק לו כינויי גנאי ודימיוי חיה שזנבה מתעקל ועורה נעשה שעיר, ועוד מפריש הוא מיצי גוף למיניהם, רחמנא ליצלן. עד כאן.!

 

2425.       בע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה(2) 489, עמד השופט ד' לוין על חומרתה של עוולת לשון הרע ועל המטרות המונחות ביסוד החיוב בפיצויים בתביעות שעניינן לשון הרע, כדלהלן:

 

”חומרתה   של עוולת לשון הרע רבה היא עד מאד, והנזקים העלולים להיגרם בעקבותיה עלולים להיות כבדים ומרחיקי לכת עד אשר לפעמים שכל סכום שבעולם

אשר ייפסק  כפיצויים  לצד  הנפגע לא יהיה בו כדי לשפותו וכדי להשוות את מצבו לזה שהיה קודם שעוולו כלפיו בדברי לשון הרע ועל ידי כך פגעו בשמו הטוב. הפיצויים  אשר  אותם מוסמך בית משפט לפסוק למי שנפגע מעוולת לשון הרע מגמתם  כפולה: ראשית, ליתן סיפוק לנפגע, הן על ידי שיוכל לדעת כי מכירים בכך  שנעשתה כלפיו עוולה בכך שפגעו ללא הצדקה בשמו הטוב, והן על ידי כך  שסכום  הפיצוי שישולם לו יוכל לשפר במשהו את מצבו ולקרבו במידת האפשר -  עד כמה שכסף יכול לתרום לכך - למצב שהיה נתון בו קודם התרחשות העוולה.

שנית - כפי שנאמר כבר בפסיקת בית משפט זה - נועדו הפיצויים הנקבעים בגין   עוולת לשון הרע גם כדי 'שיחנכו את הקהל ויחדירו לתודעתו כי שמו  הטוב  של  אדם,  בין אם הוא איש פרטי, ובין אם איש ציבור, אינו הפקר, וכי  יש  ממש  במה  שנאמר בספר 'קוהלת': 'טוב שם משמן טוב'' (ע"א 30/72 פרידמן  נ' סגל, פ"ד כז 225, 244), הווה אומר: פיצויים אשר יש בפסיקתם משום   מגמה   עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה כאחד” (עמ' 493-494 לפסה"ד).


בע"א [ת"א] 1145/95 קליין ואח' נ' אמסלם (לא פורסם) קבע בית המשפט המחוזי בת"א כי:

אין ספק כי הגיעה השעה לכך שמי ששמו נפגע מפרסום מסוג זה יזכה לפיצוי סביר והולם ולא לפיצויים סמליים כפי שנהגו בתי המשפט לפסוק בעבר...".

 

            בע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו פ"ד מו(3) 48, אמר השופט ג' בך:

 

 

"......אחת ממטרות הפיצוי במשפטי לשון הרע, הינה לחנך את הקהל ולהחדיר לתודעתו, כי שמו הטוב של אדם אינו הפקר. בפסיקת פיצויים יש משום מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה כאחד” (שם, בעמ' 57).

 

(ראה גם דברי הנשיא ברק ברע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510, שם הפחית בית המשפט המחוזי את שיעור הפיצויים שקבע בימ"ש השלום, ואילו בית המשפט העליון קיבל את הערעור והחזיר את החיוב בפיצויים בסך 100,000 ₪, כפי שקבע בית המשפט השלום)., על כנו.

 

 

ססוף דבר

2526..       לאחר ששקלתי את מכלול נסיבות המקרה דנן, ונתתי דעתי לפגיעה ולנזק שנגרמו או העלולים להגרם לתובע מפרסום הכתבה, החלטתי לחייב את הנתבעים, ביחד וכ"א לחוד, לשלם לתובע פיצויים בסך 500,000 ₪.

 

 

            כמו כן הנני מחייב אותם בתשלום הוצאות לתובע, כולל שכ"ט עו"ד ומע"מ, בסך כולל של 60,000 ₪.

            הסכומים הנ"ל ישאו ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל.

 

ניתן היום כ' באייר , תשס"ב (2 במאי 2002) במעמד הצדדים.

 

                                                                               

אמנון סטרשנוב, שופט